יורם לוינשטיין

יורם לוינשטיין

✦ הסיפור שלי על תל אביב
יורם לוינשטיין
בסוף שנות ה־90, רגע לפני שהמאה ה־20 נסגרת, הרגשתי שאני צריך לגדול.
הסטודיו שלי כבר התרחב, תלמידים הגיעו, הביקוש עלה — אבל בפנים הרגשתי מפוזר.
הייתי פרוס בכמה מקומות ברחבי תל אביב, בלי בית אחד אמיתי.
חיפשתי אולם.
עברתי בין כל המקומות הנחשבים, בדקתי, חיפשתי — ושום דבר לא הרגיש נכון.
ואז, ביום אחד, קיבלתי טלפון.
מתווכת שעבדה איתי סיפרה לי על אולם להשכרה ברחוב חנוך, בשכונת התקווה.
האמת? נבהלתי.
מה לי ולשכונת התקווה? אני אשכנזי בורגני מצפון תל אביב, והיא — לכאורה הפוכה ממני בהכול.
כדי לא להגיע לבד, ביקשתי ממורה מפרדס כץ שיבוא איתי.
רציתי להרגיש קצת יותר בטוח.
נכנסנו לאולם ברחוב חנוך 19 — ובאותו רגע ידעתי.
זה המקום.
היה שם קסם.
כל מה שחיפשתי, כל מה שחלמתי עליו — היה שם, ואפילו יותר.
אחרי שנתיים של חיפושים, מצאתי את הבית שלי.
שכרתי את המקום.
יחד עם שותפה שעבדה איתי אז, קיבלנו החלטה אמנותית לא שגרתית —
להעלות את “המלך ליר” בשפה תנ״כית, מסורתית. שפה גבוהה, רחוקה מהיומיום.
מיד התחילו הקולות:
“הקהל פה לא יבין.”
“הילדים לא יתחברו.”
“זה גבוה מדי.”
אבל אני ידעתי למה אני עושה את זה.
רציתי שהתלמידים שלי ילמדו לעבוד לא רק עם שפה יומיומית — אלא עם עומק.
כמו בתיאטרון של שייקספיר.
כשהגיעה ההצגה הראשונה, החלטתי לפתוח אותה לתושבי השכונה ולילדים.
הזמנתי את כולם.
הם הגיעו ביום הראשון — ונשארו גם ביום השני, השלישי, והרביעי.
אחרי ארבעה–חמישה ימים, הילדים כבר דקלמו את כל ההצגה בעל פה.
הם לא נבהלו מהשפה.
להפך — הם הכירו אותה מהבית. מהמסורת. מהטקסטים שהם גדלו עליהם.
ברגע אחד, כל הזלזול נעלם.
השכונה פתחה לי את הלב.
דאגו לנו, שמרו על המקום, האכילו אותנו.
נכנסו לחזרות, התעניינו, הסתקרנו — ונוצרה בינינו כימיה אמיתית.
ואני שואל את עצמי עד היום —
איפה בצפון תל אביב היו מקבלים אותי ככה?
שם הייתי עוד אחד.
כאן — באמת ראו אותי.
לאט לאט יצאתי אל הרחוב, הכרתי את האנשים, והתחלתי לעבוד עם הקהילה.
עם קשישים יצרנו הצגות על החיים והמוות, על חלומות שלא הספיקו להתגשם.
באחת ההפקות הן “עלו לקברים” של בעליהן וסגרו חשבון עם העבר.
באחרת, אישה מבוגרת שיחקה דמות שיוצאת מהארון — אומץ שלא תלוי בגיל.
עבדתי עם נוער, עם ילדים, עם אנשים עם צרכים מיוחדים ואוטיזם, עם נוער בסיכון.
עם הזמן, זה הפך ל־19 קבוצות שונות.
אבל יותר מהכול — זה הפך לבית.
זכיתי.
זכיתי להיות חלק משכונת התקווה.
✦ גיבורי העיר – תל אביב